החיים בתחתית 

תאודור דלרימפל, 2010 ©
זכותו של תאודור דלרימפל להיות מוכר כמחבר ספר זה הוכרזה על ידו בהתאם לחוק זכויות היוצרים, העיצובים והפטנטים הבריטי משנת 1988
כל הזכויות שמורות. מלבד שימושים המותרים במסגרת חוק זכויות היוצרים של בריטניה, אין לשכפל, לאחסן במאגר מידע או לשדר, בשום צורה או דרך, את החומר שבספר זה או חלקים ממנו ללא קבלת רשות מהמוציא לראות, שתינתן בכתב ומראש. כמו כן אין להפיץ את הספר בשום כריכה מלבד הכריכה שבה יצא לאור וללא הצבת תנאי זהה בפני הקונה.

אודות המחבר


תאודור דלרימפל הוא סופר, רופא, פסיכיאטר ועיתונאי. הוא נולד בלונדון בשנת 1949 לאם גרמניה ולאב רוסי. אחרי שהוסמך כרופא בשנת 1974 הוא בחר לנסוע בעולם ועסק ברפואה בחופים הרחוקים של זימבבואה, טנזניה, דרום אפריקה ואיי גילברט. כאשר חזר לבריטניה עבד באיסט אנד בלונדון ואחר כך בבית חולים בלב ברמינגהם ובכלא סמוך. עבודתו כרופא הפגישה אותו עם מכורים לסמים ואלכוהוליסטים, עבריינים מועדים ועברייני מין, בעלי הפרעות נפשיות ונשים מוכות, וחייהם עוררו בו השראה לכתוב. הוא הופיע כעד מומחה במשפטי רצח רבים.


דלרימפל מרבה לכתוב מאמרים בנושאים רבים במסגרות רבות ושונות כמו "ספקטייטור", "ניו סטייטסמן", "טיימס", "טיימס ליטררי ספלמנט", "דיילי טלגרף", "סאנדיי טיימס" ו"בריטיש מדיקל ג'ורנל", וכן בעיתונים וכתבי עת אמריקאים יוקרתיים.


דלרימפל כותב גם תחת שמו האמיתי, אנתוני דניאלס. הוא יצא לגמלאות מעבודתו כרופא, אך הוא עדיין מרבה לכתוב, וחי בבריטניה ובצרפת.

 

הקדמה
רוח רפאים רודפת את העולם המערבי: התת-מעמד.
התת-מעמד איננו עני, לפחות על פי אמות המידה שהיו מקובלות במשך מרבית תולדות המין האנושי. הוא קיים בצורה זו או אחרת בכל החברות המערביות. כמו כל מעמד חברתי הוא הפיק תועלת עצומה מהצמיחה הכלכלית הגדולה שחלה במהלך מאה השנים האחרונות. מבחינות מסוימות הוא נהנה מתנאי חיים שהיו גורמים לקיסר רומאי או לשליט יחיד מהעבר לפעור פה בתדהמה. התת-מעמד גם איננו סובל מדיכוי פוליטי: הוא איננו חושש להשמיע את קולו, וגם לא שידפקו על דלתו באמצע הלילה. ולמרות כל זאת הוא חי חיים אומללים, ואומללותו ייחודית לו.


כרופא שעבד במהלך העשור האחרון בבית חולים כללי הנמצא בשיכון עוני בריטי, וכמו כן בבית כלא סמוך, זכיתי להיות בעמדה שאפשרה לי לצפות בחייהם של בני התת-מעמד הזה. למשל, ראיינתי כעשרת אלפים אנשים שעשו ניסיון (קלוש ככל שיהיה) לשים קץ לחייהם, וכל אחד מהם סיפר לי על חייהם של ארבעה-חמישה אנשים אחרים החיים בסביבתו. ממקור זה בלבד שמעתי אפוא על חייהם של כחמישים אלף אנשים: חיים שיש במידה רבה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אלימות, פשע והשפלה. אין ספק שהמדגם שלי איננו אקראי, בדומה לכל המדגמים שמקורם בניסיון אישי, אך הוא איננו קטן.


יתר על כן, היות שעבדתי בעבר כרופא בכמה מהמדינות העניות ביותר באפריקה ובכמה מדינות עניות מאוד באוקיינוס השקט ובאמריקה הלטינית, אינני מהסס לומר שהתת-מעמד המערבי עני מבחינה שכלית, תרבותית, רגשית ורוחנית יותר מכל קבוצת אנשים גדולה אחרת שראיתי מעודי.


כרופא אני מחויב כמובן לראות בכל אדם אינדיבידואל. בלתי אפשרי לא לעשות כן: כאשר מדברים עם אנשים על הפרטים האינטימיים ביותר של חייהם קשה שלא לראות בהם אדם יוזם ופועל, שלמעשה איננו שונה מאיתנו.


למרות זאת, אפשר לזהות דפוסי התנהגות – ובמקרה של התת-מעמד, כמעט תמיד מדובר בדפוסי התנהגות של הרס עצמי. מדי יום אני שומע על אותה אלימות, אותה הזנחה של ילדים והתעללות בהם, אותן מערכות יחסים הרוסות, אותם קרבנות של אלימות, אותו ניהיליזם, אותו ייאוש מר. אם כל אדם הוא אינדיבידואל ייחודי, כיצד נוצרים דפוסי ההתנהגות הללו?


דטרמיניזם כלכלי שטוען למעגל עוני אכזרי שאין ממנו מוצא איננו מסוגל לספק את התשובה. לא זו בלבד שהתת-מעמד איננו עני, אלא שמיליונים רבים מספור של אנשים שהיו עניים בהרבה נחלצו מהעוני בעבר הלא-רחוק – בדרום קוראה, למשל. לו המשמעות של להיות עני הייתה באמת ובתמים שהאדם כלוא במעגל האכזרי הזה האנושות הייתה מתגוררת במערות עד היום.


דטרמיניזם גנטי או גזעי איננו מספק תשובה טובה יותר. קוראים אמריקאים יופתעו אולי לגלות שמרבית בני התת-מעמד בבריטניה הם לבנים, ושהם סובלים מכל החוליים החברתיים המאפיינים את התת-מעמד השחור באמריקה – ומסיבות דומות מאוד, כמובן. יתר על כן, גנטיקה איננה יכולה להסביר תופעות כמו העלייה שחלה בהולדת ילדים להורים שאינם נשואים משלהי שנות החמישים, שכמוה לא הייתה בהיסטוריה המתועדת.


יש נטייה להדגיש יתר על המידה גם את תפקידה של מדינת הרווחה בעליית (אם זו אכן המילה המתאימה לכך) התת-מעמד. מדינת הרווחה הייתה לכל היותר תנאי הכרחי לעלייה זו: היא גרמה לכך שתהיה אפשרית, אך לא בלתי נמנעת. מדינות רווחה התקיימו תקופות זמן ניכרות בלי שיתפתח בהן מעמד הדומה לתת-מעמד המודרני: ברור למדי שיש צורך ברכיב נוסף.


את הרכיב הנוסף הזה אפשר למצוא בעולם המחשבה. אי אפשר להסביר את ההתנהגות האנושית בלי להתייחס למשמעות ולכוונות שבני האדם מייחסים למה שהם עושים ולמה שהם אינם עושים; ולכל אדם יש Weltanschauung, תפיסת עולם, אם הוא מודע לכך ואם לא. התפיסות שבהן מחזיקים המטופלים שלי הן שמרתקות – ולמען האמת גם מחרידות – אותי, שכן הן המקור לאומללות שלהם.


התפיסות שלהם באות לידי ביטוי אפילו באופן שבו הם מדברים. התדירות של אמירות המבטאות פאסיביות היא דוגמה בולטת לכך. אלכוהוליסט המסביר מדוע לא התנהג כראוי כשהיה שיכור יאמר ש"הבירה השתגעה." מכור להרואין המסביר מדוע הוא משתמש בסם יאמר ש"יש הרואין בכל מקום." כאילו הבירה שתתה את האלכוהוליסט וההרואין הזריק לעצמו את המכור.


ברור למדי שאמירות מסוימות נועדו להצדיק את מבצע הפעולה, והן מייצגות הכחשה של היותו אדם פועל ועצמאי, ואם כן גם של אחריות אישית. הרוצח טוען שהסכין חדר לגוף הקרבן או שהאקדח ירה. מי שתוקף את השותף המיני שלו טוען ש"עלה לו הדם לראש" או שהוא "איבד את זה", כאילו הוא סובל מסוג של אפילפסיה ותפקידו של הרופא לרפא אותו. כמובן, עד שימצא מרפא הוא יכול להמשיך להתעלל בשותף שלו – להתעללות מעין זה יש הרי יתרונות מסוימים בעבורו – ולהיות שאנן ביודעו שהוא, ולא השותף, הוא הקרבן האמיתי.


התחלתי לראות בחשיפת חוסר היושר וההונאה העצמית האלה חלק חשוב מעבודתי. כאשר אדם אומר לי, כהסבר להתנהגות אנטי-חברתית, שהוא מושפע בקלות מאחרים אני שואל אותו אם אי פעם השפיעו עליו ללמוד מתמטיקה או להטות פעלים בצרפתית. אותו אדם מתחיל תמיד לצחוק: האבסורד במה שאמר מתבהר לו מיד. הוא יודה שתמיד ידע כמה מגוחך היה מה שאמר, אבל להעמדת הפנים היו יתרונות מסוימים, פסיכולוגיים וחברתיים.


התפיסה שאדם איננו יצור פועל ויוזם אלא קרבן חסר ישע של הנסיבות, או של כוחות אדירים ומסתוריים, חברתיים או כלכליים, איננה פועל יוצא טבעי ומתבקש של חווית המציאות. להפך, רק בנסיבות קיצוניות חוסר האונים נחווה ישירות, כפי שנחווה למשל צבעם הכחול של השמיים. בניגוד לכך, היותנו בעלי יכולת פעולה עצמאית ורצון חופשי היא חוויה המשותפת לכולנו. 


לעומת זאת, התפיסה ההפוכה זכתה לתמיכה בלתי פוסקת מצד אינטלקטואלים וחוקרים שאינם מאמינים שהיא נוגעת להם, כמובן, אלא רק לאחרים שמקומם בעולם איננו טוב כשלהם. יש בכך יסוד לא מבוטל של התנשאות: משתמע מכך שיש אנשים שאינם מגיעים לגמרי למעמד של בן אנוש. למשל, הרחבת המונח "התמכרות" לתיאור כל התנהגות בלתי רצויה אך גורמת סיפוק שחוזרת ונשנית היא דוגמה להכחשה של יכולת הפעולה האישית, שחלחלה מטה במהירות ממרומי האקדמיה. זמן לא רב אחרי שקרימינולוגים באקדמיה העלו את התיאוריה שפושעים מועדים מכורים לפשע (וצירפו לתיאוריות תרשימים מרשימים של מעגלים חשמליים במוח כדי להוכיח אותן), ביקש ממני גנב מכוניות חסר השכלה ואף לא אינטליגנטי במיוחד שאטפל בהתמכרות שלו לגניבת מכוניות. וכמובן, הוא חש שאם לא יקבל את הטיפול יש הצדקה מוסרית שימשיך להפריד בין מכוניות ובין בעליהן.


האמת היא שמקורם של מרבית החוליים החברתיים הפוקדים את התת-מעמד נעוץ בתפיסות שחלחלו מטה ממגדל השן של האינטליגנציה. דבר זה נכון במיוחד כשמדובר בסוגי מערכות היחסים המיניות הנפוצים בתת-מעמד, המביאים לידי כך ששבעים אחוזים מהלידות בבית החולים שלי הן כעת לידות להורים שאינם נשואים (מספר זה היה קרוב למאה אחוזים לולא גרו באזור קבוצה גדולה של מהגרים מתת היבשת ההודית).


הספרות והשכל הישר מורים שמאז ומעולם היו מערכות יחסים מיניות בין גברים ובין נשים רצופות קשיים דווקא משום שהאדם הוא יצור חברתי מודע ובעל תרבות, והוא איננו יצור ביולוגי גרידא. אבל אינטלקטואלים במאה העשרים ביקשו לשחרר את יחסי המין שלנו מכל מחויבות או משמעות חברתית, הסכמית או מוסרית שהיא, כדי שמעתה והלאה רק התשוקה המינית הטהורה תשפיע על קבלת ההחלטות שלנו.


האינטלקטואלים הללו התכוונו לכך ברצינות בערך כפי שכוונתה של מארי אנטואנט הייתה רצינית כשהתחפשה לרועת צאן. אף על פי שהמוסכמות המיניות בסביבה שלהם נעשו ללא ספק נינוחות וליברליות יותר, הם המשיכו להכיר בכל זאת במחויבויות שאין להתכחש להן לגבי לילדים, למשל. למרות כל מה שאמרו, הם לא רצו להביא לידי התמוטטות מוחלטת של מבנה המשפחה, ממש כפי שמארי אנטואנט לא באמת רצתה להרוויח את לחמה ברעיית כבשים. אבל התפיסות שלהם אומצו כפשוטן וללא הסתייגות במעמד החברתי הנמוך והפגיע ביותר. אם מישהו מעוניין לראות כיצד נראים יחסי מין כאשר הם חפים מהתחייבות הסכמית או חברתית, עליו רק להביט בכאוס השורר בחייהם הפרטיים של בני התת-מעמד.
כאן תוכלו לצפות כאוות נפשכם בכל הטיפשות, רוע הלב והסבל שמסוגלת לו האנושות – ובתנאים של שגשוג חסר תקדים, יש לזכור. כאן אפשר לראות הפלות שנעשות באמצעות מכות לבטן; ילדים שהופכים להורים, במספרים שכמוהם לא נודעו לפני הופעת החינוך המיני ואמצעי המניעה הכימיים; נשים שאבי ילדן נוטש אותן חודש לפני הלידה או אחריה; קנאה חסרת מעצורים המביאה לידי דיכוי ואלימות מחרידים, שהיא צדו השני של המטבע של ההפקרות הכללית; התחלפות סדרתית של אבות חורגים המובילה להתעללות מינית וגופנית בילדים בקנה מידה עצום; והתרופפות של כל אבחנה שהיא בין מעשים מיניים מותרים ואסורים.


הקשר בין ההתרופפות הזו ובין האומללות של המטופלים שלי ברור כל כך, שיש צורך בתחכום אינטלקטואלי (ובחוסר יושר) מרשים כדי להתכחש לו.


הרלטיביזם המוסרי, התרבותי והאינטלקטואלי – רלטיביזם שהחל את דרכו כשעשוע אופנתי של האינטלקטואלים – נמסר בהצלחה למי שחסר כל יכולת לעמוד בפני השפעותיו המעשיות המחרידות. כאשר פרופסור סטיבן פינקר אומר לנו בספרו רב המכר "האינסטינקט הלשוני" (שנכתב כמובן באנגלית תקינה והודפס ללא שגיאות כתיב) שאין צורה תקינה של דקדוק אנגלי, שילדים אינם זקוקים שילמדו אותם את שפתם שלהם משום שהם עתידים ממילא ללמוד לדבר בה בצורה שתשרת את צרכיהם, ושכל צורות השפה שוות ביכולת ההבעה שלהן, הוא עוזר לכלוא את הילד מהתת-מעמד בעולם שבו הוא נולד.


לא זו בלבד שמוריו של הילד הזה יחושו שפטרו אותם מהצורך המעיק לתקן את שגיאותיו, אלא ששמועות בדבר הסובלנות הדקדוקית של פרופסור פינקר (גרסה לינגוויסטית לטענתו של אלכסנדר פופ שמה שקיים, נכון) יגיעו לאזני הילד עצמו. מעתה והלאה הוא יראה בתיקון שגיאות פעולה בלתי לגיטימית ולכן אף משפילה. ואף על פי כן, נוע תנוע: יאמר פרופסור פינקר אשר יאמר, העולם דורש דקדוק ואיות תקניים ממי שמסוגל לכך.


יתר על כן, פשוט אין זה נכון ששפתו של כל אדם משרתת את צרכיו, ועובדה זו ברורה לכל מי שקרא את ניסיונותיו העלובים של התת-מעמד לתקשר בכתב עם אחרים, ובמיוחד עם גופים רשמיים. רלטיביזם לינגוויסטי וחינוכי גורם למעמד חברתי להפוך למבצר מבודד. ממש כפי שטוענים שאין דקדוק או איות תקניים, כך גם אין תרבות גבוהה או נמוכה: עצם ההבדל הוא האבחנה היחידה שמוכנים להכיר בה. את התפיסה הזו משווקים אינטלקטואלים הלהוטים להפגין זה בפני זה את העמדות הפתוחות והדמוקרטיות שלהם. למשל, ה"גארדיאן", העיתון שהוא כמעט עיתון הבית של האינטליגנציה הליברלית בבריטניה (ושבעבר היה טוען שבשם השוויון וההגינות יש להביא את התרבות הגבוהה לכלל האוכלוסייה), פרסם לאחרונה כתבה העוסקת בפגישה שנערכה בניו יורק. בפגישה השתתפו מי שתוארו בכותרות כ"כמה מהמוחות הגדולים ביותר באמריקה." ומי הם "המוחות הגדולים ביותר" באמריקה? האם הם מדענים זוכי פרס נובל, מומחים לפיזיקה או לביולוגיה מולקולרית? האם הם אנשי רוח או סופרים מודרניים? או אולי היזמים בתחום האלקטרוניקה ששינו כל כך את העולם בחמישים השנים האחרונות? לא, כמה מהמוחות הגדולים באמריקה שייכים לדעת ה"גארדיאן" לראפרים כמו "פאף דאדי", שנפגשו בניו יורק (ל"ועידת פסגה", לדברי ה"גארדיאן") כדי לשים סוף למאבק הרצחני והמיותר בין ראפרים מהחוף המזרחי והמערבי, וכדי לשפר את התדמית הציבורית של הראפ כז'אנר. לכתבה התלוו תמונות של בעלי המוחות האדירים הללו, כדי שגם אם לא ידעתם שהמילים של שירי ראפ מקדמות בדרך כלל ערכים שהם אלימים וטיפשיים במידה שווה, תוכלו מיד לדעת שהמוחות המרשימים כביכול שייכים לאנשים שקשה להבדיל בינם ובין בריונים מן השורה.


חוסר היושר הגלום במחמאות הללו ניכר לעיניו של כל מי שיש לו ולוּ היכרות קלושה עם ההישגים המופלאים שאליהם מסוגל להגיע המין האנושי. קשה להאמין שמחבר הכתבה או עורך העיתון, שניהם אנשים משכילים, מאמינים באמת ובתמים שפאף דאדי וחבריו הם כמה מהמוחות הגדולים באמריקה. אבל העובדה שהתרבות הנמוכה שמוזיקת הראפ היא תוצר שלה זוכה ליחס ולשבחים רציניים כל כך גורמת למאזינים להאמין בטעות שאין בנמצא דבר טוב יותר ממה שהם מכירים ואוהבים. חנופה מעין זו מסמלת אפוא את מות החלומות, והיעדר חלומות הוא כמובן אחד הגורמים להתנהגות פאסיבית.


האם יש חשיבות לעתידו של התת-מעמד? אם יש חשיבות לסבלם של מיליוני אנשים הרי שהתשובה חייבת להיות חיובית. אבל אפילו לו היינו מוכנים לחרוץ את גורלם של רבים, אנשים ממש כמונו, לחיים הקשים בשכונות העוני העניין לא היה מסתיים בכך. יש סימנים ברורים לכך שנקמתו של התת-מעמד תילקח מכולנו. בעולם המודרני, תפיסות שגויות וההשלכות שלהן אינן יכולות להיסגר בגטו. זוג חברים שלי, בני מעמד הביניים, נחרדו לגלות שהאיות שבתם למדה בבית הספר היה שגוי במקרים רבים; הם נחרדו אף יותר כאשר הם הביאו את העניין לתשומת ליבה של ההנהלה ונאמר להם שאין זה משנה היות שהאיות נכון בערך, ובכל מקרה כולם מבינים למה הכוונה.


אימוץ התפיסות שעודדו את היווצרות התת-מעמד חתרה בצורה דומה תחת מוסדות נוספים. כאשר מספרים נכבדים של זונות החלו לעבוד בפינות הרחוב בשכונה שבה אני גר ביקשו התושבים מראש המשטרה המקומית שיעשה משהו בנידון. בתגובה לבקשות אמר השוטר שהוא לא יעשה דבר היות שהנשים שייכות לאוכלוסייה מוחלשת וסביר להניח שכולן מכורות לסמים. הוא טען שהוא לא מוכן לפגוע בהן עוד יותר. חובתנו כאזרחים היא אפוא לאסוף את הקונדומים המשומשים משיחי הוורדים שלנו. אלה החיים תחת משטר האפס סובלנות.


גרוע מכך, רלטיביזם תרבותי מתפשט בקלות רבה ביותר. הטעמים, ההתנהגות והמוסכמות של התת-מעמד מחלחלים במעלה הסולם החברתי במהירות מדהימה. סגנון ה"הרואין שיק" הוא ביטוי אחד לכך, אף על פי ששום אדם היודע משהו על הרואין ועל השפעותיו יכול לחשוב שיש בסם או בהשלכותיו משהו הראוי להערצה. כאשר בת למשפחת המלוכה הבריטית סיפרה שהיא אימצה מנהג אופנתי הנפוץ בשכונות העוני ועשתה פירסינג בטבור איש לא הופתע. כשמדובר באופנה השלטת בתחום הבגדים, קישוטי הגוף והמוזיקה, השפעתו של התת-מעמד על סדר היום הציבורי הולכת וגוברת. התרבות היום שואפת כלפי מטה באופן שכמוהו לא היה בעבר.


הדפוס ההרסני של יחסי אנוש הקיים בתת-מעמד נעשה נפוץ גם במעלה הסולם החברתי. למשל, אחיות היו שייכות באופן מסורתי למעמד הבינוני-נמוך המכובד (לפחות מאז ימי פלורנס נייטינגייל). והנה, מתייעצות איתי יותר ויותר אחיות לא נשואות, שרובן אכן שייכות למעמד זה, שילדו ילדים לגברים שהתעללו בהן ואחר כך נטשו אותן. בדרך כלל אפשר היה לחזות את ההתעללות ואת הנטישה שאחריה על פי עברו של הגבר ואישיותו; אבל האחיות שזכו ליחס הזה אומרות שהן נמנעו מלשפוט את האב כי אסור לשפוט אנשים אחרים. אבל את מי ראוי לשפוט אם לא את האדם שאיתו הן עתידות לחיות את חייהן ושעתיד להיות אבי ילדן?


"זה פשוט לא הלך," הן אומרות, וב"זה" הן מתכוונות למערכת היחסים שלה הן מייחסות קיום הנפרד משני האנשים היוצרים אותה, ושמשפיעה על חייהן כמו תנועות הכוכבים בשמיים. החיים ביד הגורל.
בספר שלפניכם ניסיתי ראשית כל לתאר את מציאות החיים של התת-מעמד ללא כחל ושרק, ואז לחשוף את מקורה של המציאות הזו, היינו ההפצה של תפיסות רעות, טריוויאליות ולעתים קרובות צבועות. אין צורך לומר שכדי להילחם בסבלו של התת-מעמד יש צורך להבין אותו לעומק, ואף יותר מכך יש להימנע מפתרונות שרק יחמירו את המצב. ואם אני מצייר תמונה של דרך חיים שאין בה לא קסם ולא ערך ומתאר אנשים דוחים למדי, חשוב לזכור שאם יש להטיל את האשמה על מישהו, הרי שהאינטלקטואלים הם שצריכים לשאת את מרבית האשמה. היה עליהם לדעת שטעות בידם, אבל הם העדיפו תמיד להסב את מבטם. הם חשבו שטוהר המחשבות שלהם חשוב יותר מההשלכות המעשיות שלהן. אינני יכול להעלות בדעתי אנוכיות גדולה מזו.

תאודור דלרימפל.

המשך לפרק 1 בעברית

אפשר לקרוא את הספר באינטרנט באנגלית:

The Knife Went In 5
Goodbye, Cruel World 15
Reader, She Married Him–Alas 26
Tough Love 36
It Hurts, Therefore I Am 48
Festivity, and Menace 58
We Don’t Want No Education 68
Uncouth Chic 78
The Heart of a Heartless World 89
There’s No Damned Merit in It 102
Choosing to Fail 114
Free to Choose 124
What Is Poverty? 134
Do Sties Make Pigs? 144
Lost in the Ghetto 155
And Dying Thus Around Us Every Day 167
The Rush from Judgment 181
What Causes Crime? 195
How Criminologists Foster Crime 208
Policemen in Wonderland 221
Zero Intolerance 233
Seeing Is Not Believing 244