תמליל:

אתם אוהבים קפיטליזם. באמת. ואתם שונאים התערבות של המדינה. באמת.

 

אתם לא מאמינים לי? אני אוכיח לכם.

 

האם אתם משתמשים באייפון? במערכת אנדרואיד? במקבוק? במחשב ביתי?

קוראים ספרים בקינדל?

צופים בסרטים ובסדרות בנטפליקס? ובסרטונים ביוטיוב?

מאזינים למוזיקה בספוטיפיי?

מחפשים בגוגל?

מעבירים כסף דרך ונמו?

מזמינים הסעה דרך אובר?

מנווטים באמצעות וויז?

מזמינים חדר באייר בי אנד בי?

האם יש לכם חשבון פייסבוק? או אינסטגרם? או סנאפצ'ט?

 

סביר להניח שאתם משתמשים ברבים מאלה, אם לא בכולם, ואם אתם דומים לי, אתם אוהבים אותם. בעולם של היום, כמעט אי אפשר בלעדיהם. מאיפה אתם חושבים שהם באו? מיזמים שהיו להם רעיונות טובים והחופש לבחון אותם בשוק. זה נקרא...קפיטליזם.

 

חשבו על שירותים אחרים שאתם בטח משתמשים בהם:

 

האם הייתם פעם במשרד הרישוי?

עברתם בידוק בטחוני בשדה התעופה?

שלחתם חבילה בדואר?

התקשרתם לשירות הטלפוני של רשות המיסים?

או לכל משרד ממשלתי אחר?

 

מה ההבדל? למה אנחנו אוהבים ללכת לחנות של אפל, אבל שונאים ללכת למשרד הרישוי? כי אחד מהדברים האלה לא קשור למדינה, והשני הוא המדינה. אחד מהם צריך לקוחות מרוצים כדי לשרוד ולשגשג. השני לא.

 

מטרת המדינה היא לא ליצור מוצרים. ואנחנו לא מצפים שהיא תעשה זאת. אבל אם תחשבו על זה קצת, תבינו שאתם לא רוצים שהמדינה תתערב בכל מה שעסקים פרטיים עושים. הסיבה לכך היא שמי שרוצה להרוויח כסף צריך לעבוד כדי להשביע את רצון הלקוחות שלו. אתם. גופים ממשלתיים לא צריכים להשביע את רצונו של אף אחד. אם אתם לא מאמינים לי, נסו לקבל מהם שירות בטלפון.

 

דמיינו מה היה קורה אם סטיב ג'ובס היה צריך לבקש אישור מהמדינה בעבור כל דגם חדש של אייפון. בטח לא היה היום אפילו אייפון 3G.

 

חשבו על אובר. לפני שנים מעטות, נהג פרטי שמגיע בתוך דקות ולוקח אותך לאן שתרצה היה שירות שרק אנשים עשירים מאוד יכלו להרשות לעצמם. אבל היום, הודות לקפיטליזם, הסעות פרטיות הן דבר אפשרי גם לאנשים רגילים, בכל רחבי העולם. לפני אובר, אם התחיל לרדת גשם במנהטן, נניח, ורציתם למצוא מונית פנויה – בהצלחה. יותר מדי אנשים רטובים ופחות מדי מוניות. לאובר היה רעיון טוב יותר. יורד גשם. הביקוש למוניות עולה. נעלה את המחירים כדי לעודד עוד נהגים של אובר לעלות על הכביש. פתרנו את בעיית הנסיעה בגשם.

 

אייר בי אנד בי הוא דוגמה נוספת. לפני שנים מעטות, אם נסעתם לחופשה עם חברים או עם המשפחה, בתי המלון היו האפשרות היחידה שעמדה בפניכם. אבל מלונות הם דבר יקר, והרבה פעמים הם לא מספקים את כל מה שרציתם מבחינת גודל החדר, שירותים או סביבה מעניינת. 

 

אם רציתם לגלות אם בעלי בתים פרטיים מציעים את הבתים או הדירות שלהם לכמה לילות, הייתם צריך לחפש מודעות באינטרנט. אבל אז יצרו את אייר בי אנד בי, שמאפשר לכל מי שיש לו מחשב או סמארטפון גישה ליותר מ-2 מיליון בתים ב-190 מדינות. אפשר למצוא מקומות עם ג'קוזי ובריכה; או אם התקציב שלכם מוגבל, אפשר לשכור רק חדר, או אפילו ספה בלבד.

 

המדינה לא הייתה יכולה לעשות את זה. למה לה לטרוח? איך היא יכולה בכלל לדעת שאנחנו רוצים שירותים כמו אובר או אייר בי אנד בי? אנחנו בעצמנו לא ידענו, עד שיזמים לקחו סיכון והפכו את זה למציאות. בזכות הקפיטליזם. ולא בזכות המדינה, שבמרבית המקרים רק מפריעה.

 

למה? כי התגובה האוטומטית של המדינה היא לפקח על כל מה שאפשר ולשלוט בכל מה שאפשר. אחרת, לשם מה צריך את כל הגופים הממשלתיים והביורוקרטיה?

 

בכל רחבי העולם, ערים מציבות מכשולים בדרכם של שירותים כמו אובר ואייר בי אנד בי. חקיקה היא אולי התחום האחד שבו המדינה מפגינה יצירתיות. דווקא בהיעדר חקיקה יש סיכוי טוב יותר לצמיחה כלכלית.

 

כפי שמסביר הכלכלן אדם תרר, האינטרנט, אם להזכיר דוגמה חשובה, היה יכול להתפתח בתנאי פיקוח שתמכו במה שהוא מכנה "חדשנות ללא רשות." גישה זו מאפשרת ליזמים לענות על צרכי הלקוחות בלי שיצטרכו לבקש קודם אישור מהמדינה.

 

לסיכום, כמעט כל הדברים שאתם אוהבים הם תוצר של הקפיטליזם; כמעט כל הדברים שאתם שונאים הם תוצר של התערבות המדינה.

אז, האם אתם אוהבים קפיטליזם? כמובן. אתם משתמשים בו מדי יום. הגיע הזמן לדבר על זה בגלוי.

אני ג'ארד מאייר ממכון מנהטן, ואני אורח של אוניברסיטת פרגר.