פרק 1

לראות ולא להאמין

חובתו הראשונה של האינטלקטואל המודרני, כתב ג'ורג' אורוול, היא לומר את המובן מאליו, לנקוב את "האורתודוקסיות הקטנות המסריחות [...] המנסות לגנוב את נשמותינו."

 

בדברים אלה התכוון אורוול לדוקטרינות הטוטליטריות שהפנטו את האינטלקטואלים בני זמנו ומנעו מהם להכיר באמיתות הפשוטות ביותר בעניין החברה שבה חיו וחברות אחרות. אבל מילות התוכחה הללו תקפות גם לימינו אנו, אחרי שהפשיזם והקומוניזם פסו מן העולם. נפילתם של המשטרים הטוטליטריים לא הובילה להבנה נכוחה או ישרה יותר של המציאות, אלא רק לשגשוגן של נקודות מבט מעוותות שמהן בוחרים אנשים להתבונן בעולם. אף אם בני האדם אכן אינם יכולים לשאת מציאות רבה מדי, כפי שכתב ת.ס. אליוט, הרי שנראה שאין גבול ליכולתם לשאת בריחה מהמציאות.

 

ניסיונותיו של האינטלקטואל להכחיש את המובן מאליו נואשים במיוחד כאשר המציאות איננה נעימה ואיננה עולה בקנה אחד עם הדעות הקדומות שבהן הוא מחזיק, וכאשר הכרה במציאות על כל פניה חותרת תחת יסודות תפיסת העולם האינטלקטואלית שלו. בהתחשב בהיסטוריה החברתית של אנגליה בארבעים השנים האחרונות, אין פלא שהכחשה קולקטיבית היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של החיים האינטלקטואליים במדינה.

 

אני ניצב בעמדה יוצאת דופן: אף על פי שמרבית חיי המקצועיים עוברים עלי כרופא העובד בקרב האנשים השייכים לשלבים התחתונים של המדרג החברתי, שמספרם רב כל כך, היות שאני כותב יש לי דריסת רגל גם בחברה הספרותית. 

 

ההתעלמות השאננה של חברה זו מהקטסטרופה החברתית המתחוללת במעמדות הנמוכים מחרידה אותי כמעט כמו ש מחרידה אותי הקטסטרופה עצמה. עוד לא קרה שאדישות גדולה שכזו העמידה פני חמלה; עוד לא קרה שאנשים העלימו עין בנחישות שכזאת. האנגלים הפרגמטיים לשעבר היו לאומה של אנשים המהלכים בשנתם.

 

לא מזמן הוזמנתי לארוחת צהריים שאירח כתב-עת ליברלי מפורסם ומוערך, שאני כותב לו מעת לעת מאמרים המנוגדים לגישתו האידאולוגית. הבעלים הנוכחי של כתב העת הוא אדם אוהב תענוגות ומארח למופת, שהרוויח כמה עשרות מיליונים בנסיבות שעדיין מעוררות סקרנות ניכרת בקרב הציבור. סביב שולחן האוכל (שעליו, אני שמח לספר, לא היה אות ורמז לאוכל בריטי עממי) נאספו אנשים בעלי מוניטין ליברליים ללא דופי: מבחינה זו הייתי יוצא הדופן היחיד. לימיני ישב אדם בשלהי שנות השישים לחייו, אינטליגנטי ותרבותי, שהיה כתב חוץ מוערך של ה-BBC, ושבילה חלק ניכר מהקריירה שלו בארצות הברית. הוא אמר שזה עשר שנים שהוא קורא בעניין את הטורים השבועיים שלי – המתפרסמים בכתב עת שמרני מתחרה – המתארים את הכאוס הרוחני, התרבותי, הרגשי והמוסרי של החיים האורבניים המודרניים, ושמאז ומעולם רצה לפגוש אותי ולשאול אותי שאלה אחת פשוטה: האם אני ממציא את מה שאני כותב?

 

האם אני ממציא את מה שאני כותב? פעמים רבות נשאלתי שאלה זו על ידי אינטלקטואלים ליברלים בני המעמד הבינוני, המקווים ככל הנראה שהאלימות, ההזנחה והאכזריות, שהחשיבה המעוותת, הייאוש המוחלט והניהיליזם הצרוף שאני מתאר מדי שבוע בשבוע הם פרי דמיוני הקודח.

 

מבחינה מסוימת מחמיא לי שהאנשים השואלים אותי שאלה זו חושבים שאני מסוגל להעלות בדמיוני את הדברים האבסורדיים (אך גם פואטיים באופן משונה) שהמטופלים שלי אומרים; שאני מסוגל, למשל, להמציא שאדם אומר שהוא מרגיש כמו הנער שסותם את החור בסכר באצבעו וצועק "זאב! זאב!". אבל בו בזמן השאלה מטרידה אותי, ומזכירה לי את מה שוויליאם מייקפיס ת'אקרי אמר פעם על כתביו של הנרי מייהיו, שתיעד את עניי לונדון: לא היה עלינו אלא לצעוד מאה מטרים ולראות בעצמנו, אך לא עשינו זאת.

 

כאשר שואלים אותי אם אני ממציא את מה שאני כותב אני עונה שההפך הוא הנכון, אינני מתאר את המציאות במלוא חומרתה ואני משמיט את המקרים הגרועים ביותר המגיעים אלי כדי לא להקשות על הקוראים יתר על המידה. מציאות החיים במעמד התחתון באנגליה גרועה בהרבה משאוכל לתארה בצורה נאמנה. השואלים מהנהנים בנימוס ועוברים לנושא הבא.

 

הנוהג המקובל במפגשים של אותו כתב-עת מכובד ומפורסם הוא שאחרי פינוי הצלחות אחד האורחים מדבר בקצרה על נושא המעסיק אותו באותו זמן. בארוחה שבה נכחתי היה זה כתב החוץ של ה-BBC שדיבר: הוא דיבר היטב וברהיטות, כפי שאפשר היה לצפות.

 

ומה היה הנושא שעליו הוא הרחיב את הדיבור ברהיטות שכזו? העוול שיש בעונש המוות בארצות הברית. קשה לתאר במדויק את אווירת שביעות הרצון שהתפשטה בחדר כאשר הוא דיבר, שילוב של עליונות מוסרית שבעה (אחד הרגשות הנעימים ביותר) ושל חרון צדקני (תחושה נעימה ביותר אף היא). הקונצנזוס היה שהאמריקאים הם פראים ארורים ובעוד שאנחנו, הממלאים כתמיד את תפקיד שומרי הראש של הציוויליזציה, איננו משתמשים בשיטות ענישה פרימיטיביות וברבריות כאלה זה שנים – כלומר, 35 שנים.

 

כולם הסכימו עם הכתב של ה-BBC, ואז הגיע תורי לומר משהו. אני מודה שאינני תומך נלהב בעונש מוות: נראה לי שאפשרות הטעות, והעובדה ההיסטורית שטעויות מעין אלו אכן התרחשו (לא בארצות הברית בלבד אלא אף בבריטניה, ויש לשער שבכל מקום אחר שבו נשמרת הזכות להליך הוגן) היא טיעון חזק, אם לא מכריע, נגד עונש המוות, ויהיה אפקט ההרתעה שלו אשר יהיה. אחרי שראיתי תמונות של חדרי הוצאה להורג שבהם מזריקים לנידונים זריקות מוות, המסודרים משל היו חדרי ניתוח בבית חולים, אינני יכול שלא לחוש שמשהו מרושע מתרחש שם: שמעמידים פנים שהוצאה להורג היא הליך טיפולי. דבר זה גורם לי להתחיל לראות עד כמה נכונה טענתו של סמואל ג'ונסון שהוצאות להורג צריכות להתנהל בפומבי, באוויר הפתוח, או לא להתנהל כלל: כך יהיה ברור לפחות שמדובר בהוצאה להורג ולא בשום דבר אחר. למרות זאת, רציתי מאוד להפר את אווירת הצדקנות הנינוחה, את תחושת העליונות המוסרית המושגת בקלות רבה כל כך, ללא כל מחיר או מאמץ. אמרתי שעלינו להתבונן סביבנו ולהכיר בעובדה שלמעט יוצא דופן אחד (ואין ספק שחשוב), והוא הרצח, שיעורי הפשע בבריטניה כיום גבוהים, ובמקרים מסוימים גבוהים בהרבה, מבארצות הברית, ושהמגרעת העיקרית של מערכת המשפט הפלילי שלנו איננה תקיפות יתר או הסכנה שחפים מפשע יאסרו, אלא חוסר יכולת מוחלט לאכוף את החוק או להגן על האזרחים מפני הפרות חוק בוטות. התוצאה היא שבעבור מספרים עצומים של אזרחי ארצנו, החיים הם גיהינום עלי אדמות.

 

תיארתי בקצרה את הסיבות שבגללן אני טוען טענה זאת: אלפי ואולי רבבות האנשים שסיפרו לי על חייהם, אנשים שחיים בצל האפשרות, או נכון יותר, הסבירות הגבוהה, שייפלו קורבן לאלימות ולפשעים אחרים, ושחשים בצדק שהמשטרה ובתי המשפט אינם מגנים עליהם כלל וכלל.

 

מולי ישב פציפיסט ידוע, אדם המחזיק בערכים הנעלים ביותר, אך כלל איננו סגפן, לפחות כשמדובר באוכל וביין. לחייו הבוהקות הקרינו לבביות ושביעות רצון עצמית בעת ובעונה אחת, והוא דיבר בקול המעושה של בני המעמד הבינוני-גבוה באנגליה.

 

"אתה מכיר אנשים מוזרים" הוא אמר ונשען קלות לעברי מעבר לשולחן.

 

אני מכיר אנשים מוזרים. נזכרתי בחבר מבית הספר לרפואה, שכאשר הוא הכיר לאמו את חברתו היא לחשה באוזנו "לא ממש ברמה שלנו."

 

האנשים שאני מכיר אולי "מוזרים", עניתי לפציפיסט, אבל הם רבים מאוד, ויותר מכך, הם חיים במדינה שלנו, לעיתים קרובות במרחק הליכה ופריצה מבתינו שלנו.

 

השאננות שהפגין אותו אדם איננה נדירה כלל וכלל. כמה ימים קודם לכן נפגשתי לארוחת צהריים עם אדם העובד בהוצאה לאור, ובמהלך השיחה עלה נושא הרמה הכללית של התרבות והחינוך באנגליה. אותו מוציא לאור הוא אדם תרבותי, בעל ידע נרחב בספרות ואהבה גדולה לתחום, אבל התקשיתי לשכנע אותו שיש סיבה לדאגה. העובדה שהאנאלפביתיות וחוסר הידע בחשבון רווחים ביותר לא הטרידה אותו ולו במעט משום – כך הוא טען – שכך היה מאז ומעולם. (העובדה שהסכום שאנחנו משקיעים היום בחינוך גדול עד פי ארבעה לאדם מהסכום שהושקע בחינוך לפני חמישים שנה, ואנחנו רשאים אפוא לצפות, לכל הפחות, לעלייה בשיעור האוריינות לא הזיזה אותו במאומה מעמדתו). הוא פשוט לא האמין לי כשאמרתי לו שתשעה מתוך עשרה צעירים בני 16 עד 20 שמגיעים למרפאה שבה אני עובד אינם יודעים לקרוא בקלות ואינם מסוגלים להכפיל שש בתשע, או ששלושה בלבד מבין כמה מאות מאותם צעירים ידעו לענות מתי התרחשה מלחמת העולם השנייה. הוא ענה בלי להתבלבל – כמעט בלי צורך לחשוב, כאילו חזר על הטיעון בינו לבין עצמו פעמים רבות – שבנו שלו בן השבע כבר יודע באילו שנים התרחשה המלחמה.

 

"הבעיה היא", הוא אמר ברצינות גמורה, "שהדגימה שלך מוטית".

 

הוא צדק: ניסיונו של כל אדם ואדם מבוסס על דגימה מוטית. אבל לא עלה בדעתו להטיל ספק בכך שהדגימה שלו – הכוללת נבדק אחד, בנו של מו"ל הגר בשכונה שבה הבתים עולים בדרך כלל יותר מ-800,000 פאונד – יכולה באמת ובתמים להפריך את ניסיוני שלי, המבוסס על מאות מקרים ושנכונותו הוכחה על ידי כל מחקר רציני בנושא. הוא האשים אותי בפאניקה מוסרית, כאילו האלטרנטיבה היחידה לשאננות הבלתי ניתנת לערעור שלו (הוא היה שלו כל כך שאפשר היה לחשוב שהוא נזיר המנותק מטרדות העולם) היא חרדתיות מוגזמת ובלתי רציונלית.

 

"האם אי פעם פגשת מישהו מהאנשים שאני מדבר עליהם?" שאלתי אותו.

 

הוא לא ענה שהוא פגש אדם כזה, אלא שהוא מניח שכן.

 

השאננות וההכחשה שולטים בשיח הציבורי כמו גם בשיח הפרטי, וכאשר מעט מזעיר מן הצד הבלתי נעים של החיים באנגליה בימינו נחשף מופעלת מיד בקרת נזקים.

 

אחד העיתונים באנגליה פנה אלי לאחרונה בבקשה שאלך לעיירת הנופש בלקפול ואתאר את התנהגותם של האנשים המבלים שם את סוף השבוע. בלקפול מעולם הייתה מקום מתוחכם ביותר, וזה זמן רב שהיא מושכת אליה אנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם לבלות את חופשותיהם ביעדים נחשקים יותר. בתי הארחה שבעלות בית קשוחות שולטות בהם ביד רמה רווחים בעיירה יותר מבתי מלון. אבל מאז ומעולם, ככל שזיכרוננו מגיע, הייתה העיירה בלקפול מקום של הנאות תמימות, שבו היו טיולי רכיבה על חמורים ותאטרון בובות על החוף, ומסחר נמרץ של גלויות מצוירות גסות מעט שבהן גברים שדופים מסורים ביד נשותיהם השמנות הלבושות בבגדי ים, שבהן חותנות הן תמיד מפלצות, שבהן גברים רווקים מנסים תמיד להתחמק ממלכודות שמציבות להם נשים צעירות החפצות להינשא, ושבטקסט הנלווה אליהן יש תמיד דו-משמעות רומזנית. (למשל, שופט בבית דין לגירושין אומר לבעל, "אתה מתחמק, אדוני. האם שכבת עם האישה הזו או לא?" ולכך עונה הבעל," עמדתי כל הזמן, כבוד הלורד!").

 

התמימות המתוחכמת עזבה את המקום. ללא מוסד הנישואים, בדיחות על חותנות ועל גירושין הן חסרות טעם ומיושנות. היום "כיף" הוא המוני שיכורים שמסתובבים בעיר, צעקות ברחובות וחשיפה תכופה של ישבנים בפני עוברי אורח. דקות ספורות אחרי שהגעתי לטיילת שעל יד הים, שהייתה מכוסה בכמה סנטימטרים של אריזות של מזון מהיר שהושלכו ארצה (ריח השמן הישן האפיל לגמרי על ריחו המלוח של הים) ראיתי אישה שהסירה את מכנסיה והצמידה לישבנה החשוף זוג שדיים מפלסטיק, וגבר שזחל אחריה על המדרכה ליקק אותם. ברחוב זה – הטבוע בצלילי מוזיקת רוק שבקעה בעוצמה מדלתות כל מועדוני הלילה, כל אחת מעוטרת בזוג סלקטורים עתירי סטרואידים, וגברים מקיאים בו לתוך הביוב – ראיתי באמצע הלילה ילדים צעירים ביותר, אפילו בני שש, ללא השגחת מבוגר, מחכים להוריהם שיסיימו את הבילוי הלילי.

 

ביום שאחרי פרסום הכתבה התארחתי לזמן קצר בתכנית הבוקר המרכזית של ה-BBC ברדיו, שעם קהל מאזיניה נמנים כמה מיליוני אנשים. המראיינת הייתה אישה תרבותית ואינטליגנטית, ואחרי שתמצתה היטב את רשמי מהביקור בבלקפול בעבור המאזינים היא שאלה אותי אם אינני חושב שעמדתי מבטאת התנשאות חברתית ותרבותית.

 

השאלה הייתה כמובן שאלה טעונה, ורבדים רבים של זלזול עמוק השתמעו ממנו. שאלתי אותה אם היא עצמה תחשוף את ישבנה בפני עוברי אורח, ואם לא, מדוע? היא סירבה לענות על השאלה, כאילו לא שאלתי אותה ברצינות – ממש כפי ששרה לעתיד שפעם התארחתי לצידה ברדיו סירבה לענות לשאלתי אם הייתה מעדיפה שהמהומות העירוניות שהתרחשו לאחרונה תתרחשנה בשכונה העשירה שבה היא גרה, אחרי שטענה שאחד הדברים הטרגיים במהומות הוא שהן התרחשו בשכונות העניות במרכז העיר שבהן גרים המתפרעים.

 

זמן קצר אחרי הריאיון שעסק בביקורי בבלקפול שידר ה-BBC מכתבים מכמה מאזינים שטענו שאינני מבין את טיבה של תרבות מעמד הפועלים. הם השתמשו במילה "תרבות" במובנה האנתרופולוגי, היינו, הסך הכולל של דרך חיים מסוימת, אבל הם ניצלו באופן מתוחכם ובלתי הגון את הקונוטציות שהמילה מעוררת לבאך ולמוצרת כדי לרמוז לכך שהצמדת שדיים מפלסטיק לישבן בטיילת של בלקפול איננה נופלת בערכה מהמיסה בסי מינור או מהסונטות של באך. בעניין זה כמו במרבית העניינים, העמדה הליברלית מניחה שהבנה משמעה מתן אישור (או לכל הפחות חנינה), ולפיכך מורת הרוח שהפגנתי הצביעה על חוסר הבנה.

 

אבל באופן מוזר, המכתבים שהועברו אלי מה-BBC ומהעיתון שבו התפרסמה הכתבה – המכתבים שלא נדפסו בעיתון או שודרו ברדיו – תמכו לחלוטין במה שאמרתי. הם נכתבו על ידי תושבי בלקפול ועל ידי אנשים בני מעמד הפועלים ממקומות אחרים שדחו בכל תוקף את הטענה שמאז ומעולם לא הייתה תרבות מעמד הפועלים אלא גסות רוח מטופשת. כמה מהכותבים כתבו דברים מרגשים על כך שאף על פי שסבלו בילדותם מעוני של ממש, הם שמרו על כבוד עצמי ושאפו להשכיל ולהצטיין. ההדרה המכוונת של הקולות הללו מהשיח הציבורי היא דוגמה טוב לאופן שבו האינטליגנציה הבריטית מנהלת את משימת החורבן התרבותי שנטלה לעצמה.

 

אלימות, גסות רוח וחינוך כושל: אלו הם שלושה היבטים של החיים באנגליה המודרנית שבולטים לעין עד כדי כך שאין צורך ביותר משמץ כושר אבחנה כדי לשים לב אליהם. לאמיתו של דבר, יש צורך במאמץ שכלי ובגמישות מנטלית רבים יותר כדי לא להבחין בהם, כדי לסנן אותם אל מחוץ לתודעה. הדברים שראיתי בבלקפול, למשל, היו גרועים וקיצוניים אך במעט ממה שאפשר לראות במרכזה של כל עיר באנגליה בכל ליל שבת.

 

ראוי לבחון את המנגנונים המנטליים שבעזרתם מסתירים אינטלקטואלים ליברליים האמת מעצמם ומאחרים, ולשאול מדוע הם עושים זאת.

 

המנגנון הראשון הוא הכחשה מוחלטת. למשל, במשך זמן רב דחו את חומרתו של הפשע הגובר בטענה שמדובר בממצא סטטיסטי בלבד, עד שההתכחשות למצב נעשתה בלתי אפשרית בשל המסה העצומה של הראיות. זה לא שיש עלייה בפשיעה, אמרו לנו, אלא שיש עלייה בנכונות וביכולת של אנשים לדווח על פשעים – באמצעות הטלפון הנמצא בהישג יד. טענות כנגד החינוך הכושל נדחו תקופה ארוכה על ידי ייצור סטטיסטיקות המראות שילדים רבים יותר ויותר עוברים מבחנים ארציים, חצי-אמת קלאסית המתעלמת מן העובדה שהמבחנים הללו היו קלים בכוונה תחילה כדי שהתלמידים לא יוכלו להיכשל בהם (עצם רעיון הכישלון נדחה זה כבר), אלא אם הם כלל אינם ניגשים אליהם. אבל אפילו הליברלים שבמרצים כבר שמו לב לכך שהסטודנטים שהם מלמדים אינם יודעים לאיית או לפסק.

 

המנגנון השני הוא הצגת תקדימים או השוואות היסטוריות מגמתיים. נכון, הודו, האלימות וגסות הרוח רווחות מאוד בחיים בבריטניה המודרנית; אבל כך היה מאז ומעולם. כאשר אוהדי כדורגל אנגלים התפרעו בצרפת במהלך גמר גביע אירופה (כפי שכולם כבר מצפים שיעשו), אפילו העיתון השמרן "דיילי טלגרף" פרסם מאמר שטען שכך היה מאז ומעולם, ושלפני שלוש-מאות שנה הייתה אנגליה מקום פרוע ומלא שיכורים – ובכך רמז כמובן שאין כל סיבה לדאגה. מסיבה כלשהי שלא הוסברה לחלוטין, העובדה שהתנהגות אנטי-חברתית הייתה נפוצה במהלך מאות שנים אמורה לנחם אותנו – או אפילו להצדיק את קיום התופעה כיום. אינטלקטואלים משתמשים בטיעון דומה כדי להראות שהחשש מהפשע הגובר איננו הגיוני (ושהאנשים החוששים מהמצב חסרי ידע היסטורי); הלוא לא קשה למצוא תקופות היסטוריות שבהן היה מצב הפשיעה חמור מכפי שהוא כעת. נתקלתי ביחס מזלזל אפילו כלפי החשש מעלייה בשיעורי הרצח, משום שבימי הביניים באנגליה היה הרצח נפוץ עוד יותר. ההשוואה ההיסטורית לתקופה שלפני מאות שנים נחשבת רלוונטית יותר מהשוואה לתקופה שלפני שלושים או אפילו עשר שנים, כל עוד ההשוואה מעודדת גישה שאננה כלפי תופעות חברתיות בלתי רצויות.

 

המנגנון השלישי הוא שגם כאשר נאלצים להכיר בעובדות בשל תוקף הראיות שהצטברו, דוחים או מעוותים את ההשלכות המוסריות שלהן. האם בצאתם מבית הספר הילדים אינם יודעים יותר משידעו כאשר נכנסו אליו? כמובן: הסיבה לכך היא שכבר לא מלמדים אותם לשנן את החומר כמו תוכי, אלא איך לחפש את המידע בכוחות עצמם. חוסר היכולת שלהם לכתוב בכתב קריא איננה מפחיתה כהוא זה את יכולתם לבטא את עצמם, ואפילו מחזקת אותה. לפחות הם אינם נאלצים ללמוד חוקים שרירותיים וחסרי היגיון. גסות הרוח היא חופש מעכבות חולניות והרסניות מבחינה פסיכולוגית; אין היא אלא תחייה של השעשועים העממיים מן העבר, ומי שמתנגד לכך הוא סתם אליטיסט יבש. אשר לאלימות, ותהא היא רבה או מעטה, אפשר לדחותה על ידי אזכור "האלימות המבנית" של החברה הקפיטליסטית.

 

לא מזמן הציג בפני מפיק טלוויזיה העובד ב-BBC את שלביה של ההכחשה הליברלית. הוא אמר לי שעמיתיו רואים בו אדם הנלחם בתחנות רוח, כמעט משוגע. ובמה מתבטא שגעונו? הוא רצה שה-BBC יפיקו תכניות דוקומנטריות המתארות ללא כחל ושרק את החיים בשליש התחתון של החברה: את האנאלפביתיות הרווחת (וההולכת וגוברת), את המספרים הגדולים (והגדלים) של הורים יחידנים והורים שאינם נשואים, את החוליגניות, האלימות, הזלזול בחוק, השימוש בסמים, את התלות בשירותי הרווחה ואת הייאוש, כדי ששאר האוכלוסייה תתחיל אולי להבין מה מתרחש על סף ביתם ממש. והוא רצה להתמקד באופן מיוחד בהשפעות ההרסניות של הערעור – לא, הפירוק – של מוסד המשפחה שהחקיקה הליברלית, ההנדסה החברתית והגישות התרבותיות ששלטו בכיפה משלהי שנות החמישים של המאה העשרים קידמו בנחישות.

 

מקבלי ההחלטות ב-BBC זלזלו בהצעותיו. ראשית הם דחו את העובדות. כאשר הוא הציג בפניהם ראיות שאין עליהן עוררין לאמיתות העובדות הללו הם האשימו אותו בפאניקה מוסרית. כאשר הוא הוכיח שלא זו בלבד שהתופעות שעליהן מצביעות העובדות חמורות, אל שהן מתפשטות במהירות במעלה הסולם החברתי הן אמרו שאין מה לעשות משום שתופעות אלה הן חלק בלתי נמנע של החיים המודרניים. כאשר הוא אמר שהן תוצאה של מדיניות מכוונת, שאלו אותו אם הוא היה רוצה לחזור לימים שבהם בני זוג ששנאו זה את זה נאלצו להמשיך לבלות יחד את חייהם. וכאשר הוא אמר שאפשר לבטל את מה שנעשה, לפחות באופן חלקי, הם שלפו קלף מנצח: הנושא איננו מעניין, ולכן אין כל טעם ליצור תכניות שעוסקות בו. הציבור הבריטי יאלץ להמשיך לישון בעת שמתרחש סביבו אסון חברתי שמפניו וודאי לא יגן עליו שגשוג כלכלי שברירי.

 

אבל מדוע דווקא האנשים שהיינו יכולים לחשוב שתפקידם העיקרי הוא להיות מה שכונה בפי הרוסים "נושאי האמת" מכחישים בכל תוקף את הברור מאליו? התשובה לשאלה זו תימצא במערכת היחסית הסיבתית שבין התפיסות שאינטלקטואלים ליברלים מעודדים ומיישמים ובין כל התפתחות חברתית הרסנית בארבעים השנים האחרונות. הם חשבו שהחברה שבה חיו הייתה נגועה כל כך בחוסר צדק עד שדבר ממנה לא היה ראוי להשתמר; והם חשבו שכל האומללות האנושית נובעת מהמגבלות המלאכותיות והשרירותיות שהחברה שבה חיו הציבה בפני מילוי התאוות. הם הוקסמו כל כך מהחזון שלהם עד שלא היו מסוגלים לראות את אפשרות ההתדרדרות המוסרית שהוא טומן בחובו.

 

וכך, אם חיי המשפחה על כל המגבלות, הצביעות והתסכולים הקטנים והבלתי נמנעים הנלווים עליהם לא היו תכלית האושר, הם קראו להרס מוסד המשפחה. הסרת הסטיגמה מעל הולדת ילדים מחוץ לנישואים הלכה יד ביד עם נכונות גדולה להתגרש, עם הרחבת הזכויות המוקנות בדרך כלל לאנשים נשואים לצורות אחרות של קשר בין מבוגרים ועם הסרת כל היתרונות הכלכליים של הנישואים. הנישואים התמוססו כמו שלג בקיץ. הרס מוסד המשפחה מילא כמובן תפקיד חשוב בשחרור המיני והושפע מתנועה זו, שתכניתה האוטופית הייתה להגביר את ההנאה החושית התמימה, במידה רבה בקרב המשחררים עצמם. במקום זאת הביא השחרור המיני לאלימות שפשטה בשל חוסר ביטחון מיני, ולהזנחה אדירת ממדים של ילדים היות שאנשים הלכו ונעשו מרוכזים בעצמם בחיפושם אחר הנאות חולפות.

 

אם הלימודים בבית הספר לא נשמרו בזיכרונם של האינטלקטואלים הליברלים כהנאה צרופה, הם האמינו שיש להפוך את החינוך למין שעשוע ילדותי: כי בכל מקרה, מדוע רשאים המבוגרים לכפות את עמדותיהם על יצורים תבוניים ממש כמותם – הילדים שלהם? האם אין דקדוק וחשבון – ולמעשה כל המקצועות – כלים בורגניים (או באמריקה: גזעניים) המסייעים להותרת ההגמוניה החברתית על כנה? והיות שכישלון איננו עולה כלל וכלל בקנה אחד עם כבוד-עצמי היה צורך לבטל את עצם רעיון הכישלון. הדרך היחידה להשיג מטרה זו הייתה לוותר לחלוטין על החינוך – ניסוי שאפשר היה לערוך באופן מקיף רק בקרב פלח האוכלוסייה שהחינוך לא עמד בראש מעייניו מראש, וכך נוצר מעמד של אנשים חסרי חינוך, שנעשה כעת לעניין תורשתי.

 

ואם הפשע רווח, היה זה רק מפני שהחברה הבלתי צודקת אילצה אנשים להידרדר לפעילות עבריינית, ולפיכך ענישתם היא בבחינת חוסר צדק כפול ומכופל ופגיעה בקרבן האמיתי. באיזו זכות יכולה חברה בלתי צודקת לכפות את גרסתה שלה לצדק? יש צורך באמפתיה ובהבנה, בתנאי שהן יפטרו את הפושע מאחריות. כדי למגר את הפשע, כך טענו, יש צורך לעודד נטייה אוניברסלית לעשות טוב, ולא לעורר פחד מפני ההשלכות של עשיית רע. באופן לא מפתיע, טענות אלה שימחו את מי שחיי הפשע משכו את ליבו והעכירו את רוחם של האנשים השומרים על החוק.

 

כל פתרון ליברלי החריף את הבעיה שהוא היה אמור לפתור לכאורה. אבל כל אינטלקטואל ליברלי נאלץ להכחיש את העובדה הברורה הזו או לוותר על תפיסת עולמו: כי מה יתרון לאינטלקטואל בהודאה באמת פשוטה אם היא כרוכה בוויתור על תפיסת עולמו? מיליוני אנשים יכולים לסבול כל עוד הוא יכול להחזיק בתחושת הצדקנות והעליונות המוסרית שלו. לאמיתו של דבר, אם מיליוני אנשים סובלים הרי שהוא יכול לחוש חמלה כלפיהם, וככל שיסבלו יותר כך יוכל הוא להרבות ברגשות נדיבים אלה. ולפיכך הפתרון הוא: לא לשנות דבר.

 

המפלגה הליברל-דמוקרטית, המפלגה השלישית בבריטניה, שמרבית אנשיה שייכים לאינטליגנציה הליברלית בת המעמד הבינוני ושצוברת פופולריות עצומה בעקבות האכזבה מהממשלה ומאזלת ידה של האופוזיציה הרשמית, ערכה לאחרונה את הכינוס השנתי שלה. ומה היו ההצעות החשובות ביותר שהוצעו שם? הכרה חוקית בנישואים חד-מיניים וקיצור תקופת המאסר של פושעים.

 

בהשוואה אליהם, נרון היה כבאי מסור.

SocialJustice.co.il

 

 

Contact us using this form or write to ron@socialjustice.co.il

Get Social with Us!
  • s-facebook
צדק-חברתי.org.il
 

צור קשר דרך טופס זה או כתוב ל: ron@socialjustice.co.il