המלחמה בעבודה
וידיו ותמליל
ב-1965 יצא הנשיא לינדון ג'ונסון
בהכרזת המלחמה המפורסמת בעוני.
חצי מאה מאוחר יותר שיעור העוני,
אחוז האנשים שהממשלה
מצהירה כי הם חיים בעוני,
בקושי השתנה.
מדוע?
האם איננו משקיעים מספיק כסף?
הממשל הפדרלי מממן
126 תוכניות שונות למלחמה בעוני.
72 מתוכן נותנות הטבות
ישירות או עקיפות לאנשים בודדים.
העלות:
680 מיליארד דולר ב-2013.
תוסיפו לזה הוצאות של מדינות
ורשויות מקומיות על תוכניות עוני,
280 מיליארד דולר נוספים.
בסך הכול, כמעט טריליון דולר.
וזה רק בשנה אחת.
אם הפתרון היה הוצאת כסף,
בעיית העוני הייתה אמורה להיפתר,
אבל ברור שזה לא כך.
אנחנו צריכים
פתרון טוב יותר,
ולאחר כמה רגעי מחשבה,
הפתרון צריך להיות מובן מאליו.
עבודה.
רק 2.5 אחוזים מהאמריקאים
שעובדים במשרה מלאה
נחשבים לעניים
לפי אמות המידה של הממשלה.
אם עבודה
היא הדרך להיחלץ מהעוני,
איננו אמורים לעשות הכול כדי
לעודד אנשים לעלות על הדרך הזו?
מובן שכן.
אך למרבה הצער,
אנו עושים את ההפך.
קצבאות הרווחה שלנו כל כך נדיבות
שהן גורמות לאנשים לא לעבוד.
יצרנו, אולי מתוך כוונות טובות, את
מה שהכלכלנים מכנים תמריץ שלילי.
במקרה הזה, נגד עבודה.
זה לא אומר
שעניים הם עצלנים.
כלל וכלל לא.
אבל הם גם לא טיפשים.
במחקר שערך לאחרונה מכון קאטו
בדקנו אילו קצבאות רווחה
יכולה לקבל משפחה זכאית טיפוסית
והשווינו זאת למשכורת
שאותם זכאים היו צריכים להרוויח
כדי לשמור על אותה הכנסה.
המחקר שלנו בדק משפחה אופיינית
שמקבלת קצבאות רווחה
עם שני ילדים
בני פחות מחמש.
הנחנו שהמשפחה מקבלת קצבאות
מ-7 תוכניות הרווחה הנפוצות ביותר:
עזרה זמנית למשפחות נזקקות:
תוכנית שמעניקה כסף מזומן.
מדיקאייד
(סיוע בביטוח בריאות).
תלושי מזון.
תוכנית הזנה
לנשים, פעוטות וילדים.
תלושי דיור ציבורי.
סיוע בתשלום על שירותים
(מים, חשמל וכו').
ותוכנית המזון
לתוספת מוצרי צריכה
שמספקת מוצרי יסוד
כמו גבינה, חלב, ירקות משומרים
ופריטי מזון בסיסיים נוספים.
מובן שלא כל מי שזכאי לקצבאות
מקבל את כל ההטבות האלה,
אבל יש כאלה שזוכים להטבות
מתוכניות אחרות.
קיימות 72 תוכניות,
והאפשרויות מגוונות.
למשל, אילו למשפחה ההיפותטית
שלנו היו ילדים בני יותר מחמש,
הם לא היו זכאים להטבות מתוכנית
ההזנה לנשים, פעוטות וילדים.
במקום זאת הם היו מקבלים ארוחות
בוקר וצהריים בחינם בבית הספר.
המחקר שלנו גילה
שערך ההטבות האלה נע
בין 16,984 דולר במיסיסיפי
ועד הסכום העצום
של 49,175 דולר בהוואי.
וזכרו שקצבאות הרווחה
פטורות ממסים, בניגוד לשכר.
משמעות הדבר היא שבמדינות רבות
מקבלי קצבאות הרווחה
היו צריכים לעבוד קשה יותר
כדי לקבל את אותו הסכום שהם
מקבלים מקצבאות, ללא עבודה.
למעשה, אם לוקחים בחשבון
את המסים,
ב-33 מדינות ההכנסה
של מקבלי הקצבאות גבוהה יותר
מהשכר של מי שעובד
במשרה מלאה ומרוויח שכר מינימום.
ב-13 מדינות אם לשני ילדים
שמקבלת קצבאות רווחה
תקבל מקצבאות יותר כסף מאשר
בעבודה שבה מרוויחים 15 דולר לשעה.
ובשמונה המדינות הנדיבות ביותר
היא תקבל מהקצבאות יותר
מאשר תקבל מעבודה
שבה מרוויחים 25 דולר לשעה.
וזה ללא הצורך להגיע
למקום העבודה בשעה מסוימת,
לעבוד 8 שעות או להתמודד
עם בוס ועמיתים לעבודה.
האם אנשים שמקבלים קצבאות
לא צריכים לעבוד בהיקף כלשהו
או לפחות לחפש עבודה באופן פעיל?
לא ממש.
ב-2009 הדרישות לעבודה,
לב לבו של חוק הרפורמה ברווחה
של הקונגרס הרפובליקני
בימי משטר קלינטון מ-1996,
נשחקו בצורה קשה.
ברמה הארצית,
פחות מ-42 אחוז ממקבלי הקצבאות
השתתפו במה שהוגדר
"פעילויות הקשורות בעבודה".
במדינות מסוימות,
כמו מיזורי ומסצ'וסטס,
פחות מחמישית
ממקבלי קצבאות הרווחה - עובדים.
וזה מתייחס להגדרה רחבה מאוד
לפעילויות הקשורות בעבודה.
לימודים באוניברסיטה
יכולים להיחשב לעבודה.
הכשרה לעבודה
יכולה להיחשב לעבודה.
אפילו חיפוש עבודה
יכול להיחשב לעבודה.
אך פחות ממחצית ממקבלי
הקצבאות עונים להגדרות אלה.
עניים רבים מקבלים מה שנראה
על פניו החלטה כלכלית הגיונית
כשהם לא עובדים.
זה פשוט למדי.
אם מרוויחים מקצבאות
יותר מאשר מעבודה,
למה לבחור בעבודה?
אבל בטווח הארוך הבחירה
המפתה הזו היא בחירה גרועה.
מפני שזה יגרום למקבלי הקצבאות
להישאר לכודים בעוני.
רק עבודה בשכר,
אפילו שכר מינימום,
או נישואים למישהו שעובד
יעלו אתכם על מסלול
שיחלץ אתכם מהעוני.
אם אנחנו באמת רוצים
להפחית את התלות בקצבאות
ולעזור לאמריקאים להיחלץ מהעוני,
עלינו לקבוע מדיניות ברורה
שתעדיף עבודה על פני קצבאות.
אך כיום קצבאות הרווחה שלנו
כל כך נדיבות
שלעתים קרובות נראה
שמשתלם יותר לא לעבוד.
אם כך, לא פלא
שאפילו אחרי 50 שנה של ניסיונות,
אנחנו עדיין מפסידים
במלחמה בעוני.
אני מייקל טאנר ממכון קאטו
בעבור אוניברסיטת פרגר.
הצטרפו לאוניברסיטת פרגר.
עקבו אחרי ערוץ היוטיוב שלנו.
הירשמו בחינם באתר האינטרנט שלנו.